במשעולי ההיסטוריה של מושב ירקונה פוגשים בסיפורי גבורה
שתי נשים נרצחו ב"ירקונה" בפעולות איבה נגד יהודים. אף אחד לא הרס או אטם אז את ביתם. הם גם לא נתפסו. שני סיפורים מרתקים שנחשפתי אליהם במהלך שיטוט בבית הקברות של מייסדי המושב הותיק בשרון, מאירים נדבך נוסף בבניין הישוב היהודי לדורותיו
בכניסה למושב הותיק הסמוך למקום מגורי, ניצב שלט כחול של "המועצה לשימור אתרי מורשת" המכריז: "ירקונה – ישוב ספר". המקום שזכה להכרה כאתר מורשת, מציין את גבורתם של תושביו בהתקפות ירי במאורעות 1936-1939. כולם, כולל הנשים החלוצות שלא ידעו פחד מהו, התגייסו לטובת ההגנה על היישוב העברי. עלינו, אזרחי מדינת ישראל, מוטלת החובה לשמור על המורשת ואתריה ולהעבירם לדור הבא למשמרת.
\\ מלי
מושב ירקונה, השנה היא 1936, מלי אנגלסרט
יצאה מהבית כששמעה רעש ברפת ונרצחה. "היה לילה חשוך ודומם. מלי שמעה קולות
רשרוש מהרפת. אולי לא נוח לעגלה, חשבה. אולי נחש? אולי גנב? אין פחד. אין פקפוק, גם
עייפות יום העמל איננה מפריעה. בן רגע ורגליה על המפתן. כנופיית מרצחים מקלקיליה.
ירייה. קריאה לעזרה". כך מתעדת נכדתה, מלי אנגלסרט צפריר שמעולם לא הכירה את
סבתה שעל שמה היא נקראת, בספר שיצא לאור לרגל חגיגות 80 שנה למושב. "סבתא
היתה אחת מאותם מתיישבים עובדים שעבורם המילה "משק" היתה רבת משמעות,
כמעט מילת קסם. כזו שלא הותירה מקום לקשיים ולסבל הרב – הכל בשביל המשק. חמש שנים
עברו מאז עלו סבתא מלי וסבא יצחק עם חבריהם המייסדים, על אדמת ירקונה. חלוצים, חדורי
ציונות, אמונה בדרך ושאיפה להגשמת חזון ההתיישבות. סבתא מלי היתה אומרת: מוכרחים
לעבוד, איש לא יעבוד בשבילנו, ככה נמשיך עד הסוף". מלי נרצחה ב-1936 עת החל
המרד הערבי ברחבי הארץ. מלי נרצחה כי ניסתה למנוע את גניבת הפרות מהרפת שלה.
\\ הסליק
מושב ירקונה נוסד בשנת 1932, ע"י
משפחות של חלוצים, חברי ההגנה. במאורעות 1936-1939, המושב היה נתון להתקפות ירי ולניסיונות
חדירה של ערבים. בקו הגבול הוקמו נקודות ירי שאוישו ע"י החברים כדי להגן על המושב.
על בנין המזכירות הוקמה תחנת מורס שקישרה את המושב עם המפקדה ברעננה. הקשרים היו
מנערי המושב. בחצר משקם של אברהם ובומה שמיון, הוקם סליק ארצי ובית מלאכה תת קרקעי
לתיקון נשק – היחידי שהוקם בתחום נחלה פרטית, תוך נטילת סיכון אישי.
 |
| צילום מתוך אלבום ירקונה בת 80 |
\\ בדם ויזע
בלה יפה מתעדת בסיפורי מייסדים, דווקא את אווירת
הסיפוק וחדוות היצירה שאפפו את המתיישבים החדשים, למרות הקשיים הטכניים שאפיינו את
חיי היומיום הדלים והקשים. "אומרים כי אדמה נרכשת בדם ובזיעה,
ואילו אדמת ירקונה נרכשה גם בדם
ויזע וגם בדמעות חבריה. היום שבו עלינו על הקרקע היה
סגרירי, אבל גם אם השמש לא זרחה, להט החזון האיר את הדרך-לא-דרך, שבה נעו העגלות עם מטען של חומרי בניין ומעט מיטלטלים.
מסביב שררה דממה.
רכסי ההרים השקיפו ממרחק על העומד
להתרחש, רועה שהתהלך עם עדרו הציץ אלינו בחשדנות במבטי זעם;
מדי פעם התקרב קמעה כדי
לראות מה עושים אנשים זרים אלה שבאו להתנחל במקום. גם הגמל שלו מתח צווארו כאילו
ביקש אף הוא לפענח את הרז".
\\ תמר
עם תום מלחמת העולם השנייה ועד להקמת
המדינה, התרכזו הערבים והבריטים בשיתוף פעולה למניעת עליית שארית הפליטה והגדלת
היישוב היהודי. ככל שהתבהר כי תקום פה מדינת היהודים, כך גם התקפות הערבים גברו.
כנופיות ערבים התבצרו בביר עדס הסמוכה, משם ירו מטחי כדורים על בתי המושב. לאחר
מלחמת העצמאות, החל המושב לסבול מהתקפות מסתננים שבאחד מהם נרצחה תמר אורן בת
המושב בשנת 1950.
 |
| ידיעה בעיתון |
וכך נכתב עליה באתר חללי פעולות איבה: תמר,
בת חיה ויוסף, נולדה בתל אביב בי"ז בתשרי, חול המועד סוכות תרצ"ב
(28.09.1931). בשנת 1933 הגיעה עם משפחתה למושב ירקונה שבדרום השרון ושם התחנכה
כחלוצה ובת חלוצים ציוניים; אחותם של עמוס הבכור ושל אורי, תאומה הצעיר. תמר נולדה 20 דקות לפני אורי, ומאז שנולדו השניים
היו קשורים באהבת נפש; בכל מקום נראו יחד, במושב ובבית הספר, כפי שמספר אורי:
"היינו אגודה אחת וידי לא משה מתוך ידה. בבית הספר ישבנו ליד שולחן לימודים
אחד... תמר נהגה לסדר את מחברותי ואת תיקי... לחבורת הילדים היינו נכס ממש, גורם
מתווך בין הבנים לבנות בכיתה. ראשונים לרקוד עם בני ובנות זוג, בגילאים בהם הבושה
הייתה חזקה מן התשוקה" .
תמר, כמו שני אחיה, עבדה בכל עבודות המשק מילדותה. כדברי אחיה: "חיינו את
שנות המדינה בדרך. נשמנו את ניחוחה של הציונות... אבא ואימא חינכו אותנו להבין כי
אנחנו בונים את הארץ". בשנת 1950 סיימה תמר את לימודיה והוצבה, לבקשתה,
ביישוב העולים גרדוש (כיום - פרוד) בגליל העליון בתור גננת. "לא היה גבול
לשמחתה", נזכר אחיה, "עכשיו הגיעה שעתה לתרום".
באותה תקופה הכירה את בנימין (בניה) לוינטל, חבר קיבוץ יפתח, שהוזמן למושב ירקונה
על מנת לעקור פרדס נטוש בעזרת הטרקטור שלו. השניים התאהבו. אחיה אורי שב ומספר:
"מלחמת העצמאות נסתיימה זה לא כבר. האופקים היו רחבים. עם סיום עבודתו עמד
בניה לחזור אל קיבוצו יפתח. תמר, תצא ממש באותו מועד להתחיל בעבודתה בגרדוש. ביום
רביעי י' באלול תש"י (23.08.1950) שבה תמר לביתה מביקור היכרות במושב גרדוש,
ובלילה יצאה לטייל עם בניה בשבילי ירקונה. מעט אחרי חצות הם ישבו על תלולית עפר
בין שני פרדסים. בניה הציע לה נישואין, כאשר מחבלים-מסתננים פתחו על השניים באש.
בניה נפצע בידו החובקת את תמר, ותמר נהרגה במקום. אחיה עמוס, ששמע את היריות, בא
בריצה ומצא אותה מוטלת על צידה ללא רוח חיים. היורים היו מראשוני שליחיו של הטרור הערבי שאחרי מלחמת העצמאות, ותמר
היתה מקורבנותיו הראשונים של טרור זה.
\\ בית-עם וספריה
מושב ירקונה שייך לתנועת המושבים. הוא הוקם בידי פועלים חקלאיים במסגרת "התיישבות האלף": תוכנית לעבות 11 מושבות קיימות, בחגורה נוספת של 1,000 משפחות פועלים סביבן, על מנת להגן עליהן. התוכנית לא צלחה ועקב בעיות מימון, התיישבו רק 430 משפחות. תוך מלחמת קיום קשה וחיפוש מתמיד אחר עבודה, נטלו על עצמם המתיישבים החדשים להקים משק ציבורי אשר יהווה יסוד לישוב ולנקודה חקלאית. הענפים המובילים במושב היו פרדסים, פרחים, מכוורת ויצור שמן מקליפות הדרים בשעת דחק. בעקבות שוד הפרות החליף הלול את הרפת. עוד לפני שזכו כל החברים לבתים של ממש, כבר הוקמו בית עם וספרייה שהפכה למרכז תרבותי של ממש. הוקם גן ציבורי ומגרש משחקים.
*תודה למלי אנגלסרט צפריר,
אותה פגשתי ליד קבריהן של סבתה ואמה, ממנה נחשפתי לסיפורי ההתנכלויות. תודה לגילה
ומשה פרין, הגרים בקצה המושב, במקום שהיה נתון להתנכלויות רבות, שהוסיפו נדבך נוסף
לסיפורי הגבורה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה