בעקבות הבתים ההיסטוריים של הוד השרון בשנים 1924-1947

 

הוד השרון הוקמה באיחודן של ארבע מושבות: מגדיאל שנוסדה בשנת 1924, רמתיים שנוסדה ב-1925, כפר הדר שנוסדה ב-1927 ורמת הדר שנוסדה ב-1938. המושבות אוחדו בשנת 1964 למועצה מקומית בשם "הוד השרון". בשנת 1990 הפכה הוד השרון לעיר. לעיר, ייחוד היסטורי שהוביל, ליצירתה של תוכנית לשימור אתרים ומתחמים ברחבי העיר. תוכנית האב לשימור הר/ 1010 אושרה בשנת 2009 על ידי הוועדה המחוזית וכוללת רשימת אתרים שנבחרו בהתאם לחזון העירוני למתן כבוד להיסטוריה של הוד השרון ולשילוב ישן וחדש המתבטא בשמירה על צביונה של הוד השרון ההיסטורית. מטרת השימור היא לתעד ולשמר את ההיסטוריה המקומית ולהציג באופן מוחשי בפני תושבי העיר ומבקרים בה, את עברה המפואר.

מסלול הביקור באתרים ההיסטוריים בארבעת המושבות לשעבר, מיום הקמתן ועד להקמת המדינה, עובר דרך בתים ומבנים המספרים את סיפורים מחיי היישוב, הקשיים, ההצלחות, ההגנה מפני תקיפות, הפוליטיקה המקומית והשיתוף הקהילתי הכלכלי והחברתי. כל הסיפורים והמידע המובאים כאן, נאספו מאתר "שורשים הוד השרון" של עיריית הוד השרון ומ"הוד השרון – מחקר היסטורי" בעריכת אדר' מיכל פירסטון מאי 2015. התיעוד המרתק שהועלה בשני אתרים אלו, מפיח חיים בבתים הישנים, חלקם הקיימים עדיין באופן זמני ביותר וחלקם כבר ננגסו ע"י כרישי הנדל"ן. הפרדסים הפכו לשיכוני מגדלים וחלקות המתיישבים הראשונים הפכו לשכונות וילות יוקרתיות. רגע לפני שהכל נעלם, כדאי לזכור את מה שהיה כאן.

מגדיאל: 1924 

מגדיאל הוקמה בשנת 1924 ע"י אנשי העלייה הרביעית, בעיקר אנשי פולין וליטא. התנופה היישובית בארץ בין בשנים 1928-1924, שנות "העלייה הרביעית", נשאה אופי ייחודי בנוף ההתיישבותי: לא חלוצים חסרי כול שעבדו את אדמת הלאום שנרכשה בכספי הקרן הקיימת לישראל ומוסדות אחרים, ואף לא בעלי הון בינוני וגדול שפיתחו את המושבות ואת הערים, כי אם בעלי הון זעיר, עצמאיים שביקשו להקים בית ומשק חקלאי שיפרנס אותם, אם אפשר בלי לקבל סיוע מן המוסדות המופקדים על ההון הלאומי. רוב העולים פנו להתיישבות בערים כמו תל אביב וחיפה וחלקם פנה להתיישבות חקלאית חדשה בשרון ובשומרון, במושבות הוותיקות או בעמק יזרעאל. לרבים מהעולים שחיפשו את ההתיישבות הכפרית לא התאימה צורת החיים בקיבוצים ומצד שני גם לא במושבות הוותיקות. על כן פנו רבים מהם למושבים או להקמת מושבות חדשות.

על פי אתר שורשים הוד השרון, ראשוני מגדיאל התנחלו ביישוב בתנאים לא תנאים, כל חומרי הגלם לבניית הבתים הובלו על גבי גמלים, שיירות גמלים היו למחזה שבשגרה ביישוב, לצד העגלות שהובילו אתה מים מהבאר של כפר סבא. הטנדר הוביל את הפועלים. אך למרות כל הקשיים הסתיימה בניית בתי המגורים כעבור זמן קצר ומי שלא יכול היה להרשות לעצמו בית אבן השיג צריף או בנה אחד. משערים שאת תכנית המושבה הראשונה הכין האדריכל קרייתי (מסטיצ`קין), ע"פ בקשת וועד המושבה, אך לא נמצאה תכנית חתומה על ידיו. קרייתי קבע את מרכז המושבה אליו מתנקזים חמשת הרחובות הראשונים, כשבכיכר שנוצרה הוקם בית הכנסת המרכזי של היישוב. עם השנים הוכנה תכנית מתאר ראשונית ליישוב בה הושם דגש רב על השטחים שיוקצו לגנים ציבוריים, `כיכרות נוי` ומגרשי משחקים. המרכז המושבה תוכנן גן ונטעו עצי מחט ועצי נוי אחרים. שם המושבה הוצע ע"י ד"ר זאב וילנאי והיה מוסכם על דעת כל המייסדים.

הצריף הראשון של חיים קולטון ברח' סוקולוב

הצריף משמש מאז 2005, כאתר מורשת היסטורי של העיר, בו מצויים הכלים והרהיטים של פעם ומתועדים בו סיפורי המייסדים והותיקים עם תמונות ומסמכים. 

שמחה קליין ואביבה אבן חן, ילידות העיר ומתעדות הצריף מספרות כי חיים קולטון היה חסיד ציוני, שעלה לארץ-ישראל עם אשתו מינדל והיו בין מייסדי מגדיאל בשנת 1924. כדאגה למשפחתו  בת 7 הנפשות, החליט חיים להקים בית במקום וכמה שיותר מהר. חיים שמע כי ביישוב הערבי, טוּל כָּרֶם, נמצא בסיס צבאי של הבריטים ושם מוכרים צריפים ישנים שהותירו  אחריהם קודמיהם, התורכים ששלטו בארץ ישראל. יחד עם בנו אריה, רכבו על עגלה רתומה לסוס להביא את הצריף. לפני הקמתו של הצריף במקום יצרה המשפחה יסודות ישרים העשויים מכּוּרכַּרית - כורכר גרוס, מֶלֶט ומים. ועל זה נבנה הצריף. הצריף  נבנה מעץ, מחובר בברגים וללא כל חלונות זכוכית אלא בד המכסה את הפתחים. בצריף היו 3 חדרי מגורים- גדול, בינוני וקטן , מטבח והול. השרותים והמקלחת נבנו בנפרד בחצר. 

חיים קולטון והצריף הראשון. איור: שרה פלד

כשתמה בנייתו של הצריף  - נשארה המשפחה ללא אמצעים כלכליים למחייה ונאלצה לנקוט צעדים פרודוקטיביים לפרנסתה. תחילה החליטה להשכיר את החדר הבינוני בצריף לתושבים שעדיין אין להם בית ומקום ללון בו, כך הפכה משפחת קולטון, את הצריף ל"בית המלון" הראשון במגדיאל. ליד הצריף של המשפחה עמד צריף קטן שהמשפחה הפכה לחנות מכולת בה מכרה את החומרים היבשים שאינם דורשים קירור כמו: אורז, קטניות, לחם, סוכר. וגבינות ולבן, שהכינה מינדל מחלב הפרות, שנשמרו בארגז הקרח.

כשמינדל הייתה מבשלת למשפחתה, היה ריח הבישולים מגיע לכל עבר, אז עלתה המחשבה שמינדל תבשל ומי מתושבי מגדיאל שאין לו היכן ומה לאכול יגיע לבית המשפחה יאכל וישלם, וכך נמצאה דרך נוספת להרוויח. ואכן בחדר הגדול הציבה המשפחה שולחן וספסל והפכה אותו ל"מסעדת הפועלים" הראשונה במגדיאל. גם בעליית הגג, בין התקרה לרעפים, איפשרו לפועלים ללון, הכניסה לעלייה, היתה מתקרת המטבח. 

המשק של משפחת קולטון בשנותיה הראשונות במגדיאל כלל 6 פרות ערביות, 5 עֶגְלות, 23 עופות, בית ורפת מעץ. כל שטח מגרשה היה 45 דונם, המגרש השתרע מרחוב סוקולוב עד רחוב אסירי ציון ממזרח.  

באמצע שנות ה- 30 של המאה ה-20, נקלעה המשפחה לקשיים כלכליים ונאלצה למכור את הצריף ולעבור לפתח תקווה. המשפחות שגרו אחריהם  בצריף היו: משפחת אשכנזי -קליין ואחריה משפחת סנדק. בשנות ה-70 ננטש הצריף והפך להיות רכוש הרשות המקומית, בשנת 2005 הוחלט לשחזרו ולהופכו למוזיאון ההסטורי של העיר.

בתי המושבה הראשונים של מגדיאל 

מתוך תשעים המשפחות שקנו נחלות במושבה התיישבו במקום בפועל 43 משפחות: 25 משפחות מפולין, 10 משפחות מליטא ו- 7 משפחות מעיראק. 3

כתובת: חנקין 47-21

בתי המושבה הראשונים במגדיאל נבנו במהלך שנות ה - 30 וה - 40 של המאה העשרים. המבנים שלאורך חנקין ומצפון לו מאפיינים את הבנייה שהייתה נהוגה בימי ראשית המושבה. כאשר התושבים החדשים בנו בתי קבע, הם לרוב בנו בתים בני קומה אחת לצד חצר רחבה. 

לאורך רחוב חנקין התיישבו יוצאי פולין. בכתובת חנקין 35 ניתן גם לראות את הבית הדו קומתי הראשון במגדיאל שתאריך הקמתו אינו ידוע. החל מבית מספר 17 לאורך רחוב חנקין התחדשה המושבה הישנה וכיום עומדים במקום בנייני מגורים חדשים. זכר לתקופת המושבה נשאר דווקא בעצים לאורך הגדה הצפונית של רחוב חנקין ניתן לראות גרווילאות שתולות עוד משנות ה- 30 , אלו גרווילאות וותיקות שנשתלו לאחר סלילת הדרך. לאירוע השתילה, שנערך לאחר מאורעות תרפ"ט, כנראה במסגרת הנחת אבן הפינה של בית הכנסת בשנת 1931, הוזמן הרב קוק, מאבות הציונות הדתית. כיוון שבעברו היה רב המושבות, והיה מסור לעבודת הציבור, הרב הגיע ולקח חלק באירוע. כאשר ניתן לו את חפירה הוא סירב לקבלו, והתעקש לנטוע באדמת ישראל במו ידיו. דבריו השאירו רושם רב והתרגשות בקרב חברי המושבה, ונותרו כזיכרון מתוק. בחנקין 17 ממוקם בית הספר שילה שהיה קרוי "עממי מזרחי" ונחנך במהלך חגיגות ט"ו בשבט 1925 ושימש כבית ספר יסודי דתי.

כתובת: הרצל

ברחוב הרצל התיישבו משפחות יוצאי ליטא. חזית הבית שנשתמרה מעידה על בית למשפחה בעלת יכולת. הבית בסגנון אקלקטי ולפתחו ניטעו זוג עצים כברכה לזוגיות טובה לזוג החדש שנכנס לבית.

צילום: שרה פלד

כיכר מגדיאל ובית הכנסת המרכזי

כתובת: חנקין 1, כיכר אוסישקין, מרכז מגדיאל.

בקצה רחוב חנקין במפגש עם כיכר אוסישקין ממוקם בית הכנסת הגדול "משכן יעקב". בית כנסת זה הוקם בין השנים 1931-1929 כבניין רב תכליתי: בית כנסת, מקלט, תחנת קשר, עמדת שמירה, בית מפגש, בית לוועד המקומי ולמועצה המקומית, מרפאה, בית ספר, גן ילדים, תחנת נוטרים, מחסן נשק, ועמדת קשר ואיתות על גג הבניין. 

לפי אתר שורשים הוד השרון, לבניית בית הכנסת היו כמה שיקולים, ראשוני המושבה היו שומרי מסורת על כן נזקקו כבר בראשית ימיהם במקום לבית כנסת. שיקול נוסף הייתה העובדה שוועד המושבה היה צריך בית של קבע. עניין אחר הייתה העובדה שהימים היו אחרי מאורעות תרפ"ט-1929 (פגיעות רבות של ערבים ביהודים), שהשאירו חותמם על היישוב כולו. הצורך בביטחון והגנה היה אמיתי והכתיב את אופי המבנה. בשנת 1928 החלו בחיפוש מקורות כספיים למימון בניית בית הכנסת. לצורך זה הוקם `וועד בנין בית הכנסת במגדיאל` שחבריו היו שמואל זוכוביצקי,  שבתאי ספיבק, שמואל-יונה דאום ואחרים. הוועד החליט לבנות בית כנסת ל 250 מתפללים, חוץ מעזרת הנשים והתקציב אמור היה לעמוד על 1500 לא"י.

את התקציב לבניית בית הכנסת גייסו התושבים מכמה מקורות:

1. ההנהלה הציונית בארץ ישראל הקציבה 500 לא"י (לירות ארץ ישראליות ) כהלוואה                                                                      
2. יהודי מקנדה בשם פירס שהיה בעל מטעים בגן חיים תרם 500 לא"י.
3. הרב מאיר ברלין(בר אילן), שעמד בראש מחלקת הביטחון - 500 לא"י.
4. תרומות מאלה שעמדו בקשרי מסחר עם  מגדיאל (בחומרי בנין כגון: בתי המסחר גליקמן, בוטקובסקי ועוד).
5. תרומות מתושבי מגדיאל
6. הוועד מכר את הצריף שבו פעל וחלק מן הכסף נתרם לבניית בית הכנסת.
7. תרומה נוספת ע"י תייר אלמוני מפולין והרי הסיפור מפי משה יעקבי ז"ל: "באחד הימים נקרא אבי צודיק יעקבי אל מר שמואל זוכוביצקי-זקיף וזה אמר לו כי עליו לנסוע לתל אביב כי שם מתאכסן תייר המוכן לתרום 5 לירות לבניית בית הכנסת. צודיק נסע לתל אביב אל התייר, מסר לו דרישת שלום מזוכוביצקי, סיפר לו כי בא לקחת את התרומה וכנשאל אבי מה גובה הסכום שנקב זוכוביצקי כי עליו לתרום, ענה ללא היסוס - 25 לירות. התייר השיב: "אם זה מה שקבע זוכוביצקי זה גם מה שתקבל". צודיק חזר למגדיאל ומסר לזוכוביצקי את התרומה. כשראה זוכוביצקי את התרומה הנכבדת התפלא, כי באותם ימים היה זה סכום גבוה מאד שאפשר היה לקנות בו כ-7 דונם אדמה, אך קיבל אותו בברכה לבניית בית הכנסת".

המבנה תוכנן על ידי האדריכל מרדכי אורבך ונבנה מלבנים שהוכנו במקום, קירותיו עבים במיוחד למניעת חדירת כדורים, הגג מתוחם במעקה שבו חרכי ירי, החלונות צרים ומוגבהים להגנה על התושבים מירי צלפים. בתהליך שימור המבנה שוחזר גם הציור המיוחד על קיר ארון הקודש אותו צייר יעקב נפרסטק. שיפוץ בית הכנסת בשלב א' כלל עבודות בטיחות, ושימור החזיתות המקוריות כולל שיפוץ ושימור החלונות ופתחי הכניסה. שלב ב' כלל עבודות פיתוח סביבתי בכיכר מגדיאל שסביב בית הכנסת תוך שיפוצו ופיתוח המרחב הציבורי סביבו. 

הקמת בית הכנסת קיבלה גם ביטוי בעיתונות הארצית בעיקר בגלל היקף ההשקעה במבנה והעובדה שכל הכסף גויס ע"י וועד המושבה ותושביה. למבנה עצמו היו לפחות שתי תכניות: הראשונה, שלא נבחרה, הייתה של האדריכל ירסמיצקי בעלות גבוהה יחסית של 1681 לא"י. התכנית דברה על הקמת מבנה גדול ומפואר בן שתי קומות, שאין הו התייחסות לנושא הביטחוני. תכנית אחרת, לכאורה זולה יותר הוצעה ע"י האדריכל דוד טוביה (טוביהו) שהיה המהנדס הראשי של `סולל בונה`. הבניין הוקם בכיכר שבמרכז היישוב, שאליה התנקזו חמשת הרחובות הראשונים כשההנחיה הייתה לבנות את בית הכנסת `כמבצר`. התוצאה הייתה מבנה שנבנה כמצודה, בבנייה הקשוחה ביותר שהייתה ידועה בזמנו-לבנים כפולות שישמשו מגן מקליעים. הגג כותר במעקה בטון ובו חרכי ירי לתצפית. פתחו של בית הכנסת פנה לצפון, לכיוון כפר סבא, משם לא נשקפה סכנת התקפה. החלונות היו גבוהים במיוחד. המבנה נועד לשמש מקלט לתושבים בזמן התקפה. ביישוב אמרו שאם תאיים סכנה על מגדיאל, יבואו כולם לבית הכנסת ויילחמו מן הגג ...בט"ו בשבט תר"צ (1930) הונחה אבן הפינה לבית הכנסת המרכזי של מגדיאל בנוכחות הרה"ג עוזיאל מתל אביב, הרב שפירא מירושלים, הרב מיליקובסקי מהרצליה ובאי כוח מכל המושבות הסמוכות. הרב הראשי הרב"ג קוק ומאיר דיזינגוף, ראש עריית תל אביב שלחו את ברכותיהם. ברכה מיוחדת הגיעה אפילו מהשיח סאכר אבו קישק שלא יכול היה להגיע בגלל צום הרמאדאן.

על פי כוכבי שמיל, "אתרים היסטוריים במגדיאל", בניית בית הכנסת לא הייתה נקייה מעיכובים ומסיבוכים כספיים, למרות ההכנות המדוקדקות של וועד בית הכנסת, אך בקיץ 1931 נחנך לבסוף המבנה אך העבודה לא נשלמה והנושא המשיך להעסיק את הוועד עוד שנים ארוכות. ביוני 1933 החליט הוועד להטיל מס חד פעמי על הקמת מבני ציבור במושבה ולסיום העבודות בבית הכנסת. ביולי 1934 הוחלט על הקמת בית כסא ליד המבנה. ורק בנובמבר 1936 חובר המבנה לרשת החשמל. בשנת 1944 נעשו העבודות האחרונות, מעל לחדרי הוועד נוספו חדרים ונערכו בו תיקונים שונים. 

צילומים: שרה פלד

מגדל המים הראשון

כתובת: רחוב האהבה 4

הבאר הראשונה של מגדיאל, נחפרה בשנת 1925 בגבול שבין מגדיאל לגני עם ובריכת האגירה הראשונה "מגדל המים" שנמצא כיום ברחוב אהבה, הוקמה בשנת 1927. הבריכה הכילה 600 קוב שמקורם הוא באר סמוכה, שמימיה הוזרמו אל המגדל על ידי משאבה ומשם אל בתי התושבים בכוח הכבידה. מספר שנים מאוחר יותר הוקמה בסמוך בריכת אגירה שמכילה 1000 קוב. המגדל היווה נקודת מפגש חברתית, ובסיס לפעמון ששימש כשעון והורה על שעת ההשכמה וכאמצעי אזעקה מפני התקפות. המגדל שימש גם כמגדל שמירה ותצפית. המבנה הוכרז לשימור כאתר מורשת.

צילום: שרה פלד

רמתיים: 1925

המושבה רמתיים נוסדה על ידי חלוצים שעברו הכשרה בהולנד ואשר החליטו, לאחר עלייתם לארץ, להתארגן כגרעין להתיישבות חקלאית. בסוף שנת 1927 החליטה הנהלת קרן היסוד בהולנד להעמיד לרשות התושבים הלוואה לבניינה ולפיתוחה של רמתיים ולהקמת משקים מעורבים שיכללו בית קטן, רפת עם שתי פרות, לול עם מאה עופות, ופרדס התחלתי של חמישה דונמים. באותה עת התגוררו במושבה 10מתיישבים. 

מרבית שטח מרכז המושבה רמתיים נרכש בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת על ידי קרן הנדבן האוטהקר כחלק מן המאמץ להרחיב ולבסס את רמתיים. היה זה השלב השני בהתפתחותה של המושבה. בתחילת שנות ה- 30 נסללה דרך רמתיים של היום, חילקה את אדמות המושבה לשניים ושינתה את אופן ההתפתחות של המושבה. לאורך הכביש התפתחו שימושים מסחריים, והבינוי נעשה אינטנסיבי יותר. צפון-מזרח השטח יועד על ידי פרנסי היישוב לשמש כמרכז הציבורי של המושבה. במקום נבנו, בין היתר, בית ספר, בתי כנסת, קופת חולים ובניין לוועד אשר לימים הפך לבניין עיריית הוד השרון. כמו כן, הוקצה במקום שטח לגן ציבורי. לאורך דרך רמתיים ניצבים מבני מסחר ומגורים המשקפים את תהליכי העיור שעברו על רמתיים ואת תולדותיה.

היזם אריך מוזס והנדבן קרל האוטהקר. איור: שרה פלד

בניין העירייה הוותיק

כתובת: רמתיים 39

שטח 'גבעת הכיבוש' עליה ניצב בית עיריית הוד השרון לשעבר, יועד ע"י מייסדי רמתיים להקמת מבני ציבור.

דונם אחד מן השטח בפינה הצפון מערבית שלו, היא הפינה הדרום מזרחית של הצטלבות דרך רמתיים ורחוב הרשות, הוקצה לבניית אטליז שיספק בשר כשר לתושבי המושבה ולממן באמצעות היטל על בשר זה את הוצאות אחזקת שירותי הרבנות ביישוב. בשנת 1936 הוקם במקום מבנה בן קומה אחת ובו אטליז וחנות. החנות יועדה לשמש בית זמני למשרד דואר ובית קבע למשרדי ועד המושבה. בשנת 1948 לאחר שהאטליז הוצא מן המבנה, הוסבה הקומה כולה למשרדי המועצה המקומית רמתיים. בשנות החמישים נבנו הקומה השנייה והמדרגות החיצוניות. הבניין במופעו הנוכחי תוכנן על ידי האדריכל ארתור רייס ושימש במשך שנים כבניין ראש המועצה ובהמשך ראשי הערים.

בניין העירייה החדש, בית ספר ממלכתי א' לשעבר

כתובת: רחוב יהושע בן גמלא 28

כלקח ממאורעות 1929 הקציבה ההנהלה הציונית כספים לבניית מבנים ממוגנים בישובים קטנים ומבודדים במטרה לרכז בהם את האוכלוסייה במקרה הצורך ולהגן עליה עד להגעת עזרה מן השלטונות. בשנת 1934 בנו אנשי רמתיים את הבניין הממוגן על פסגת גבעת הכיבוש ממנה נשקפה הסביבה למרחב רב וייעדו אותו לשמש כגן ילדים וכבית ספר. המבנה היה עשוי בטון מזוין, גבוה יחסית ובעל גג שטוח ומעקה מוגבה על מנת שיספק מחסה למגניו. היו בו שני חדרים גדולים ללימודים, חדר מורים ומרפסת גדולה לאורכו, גג הבניין נצבע בעיגולים גדולים בצבעים בולטים על פי הוראות הצבא כדי לסמן לחיל האוויר הבריטי, שבבניין מרוכזת אוכלוסייה הנדרשת הגנה. עם השלמת הבנייה העבירו למקום את גן הילדים של רמתיים ובהמשך נפתחו בו כיתות בית ספר. היה זה בית הספר הראשון ברמתיים ומייסדי היישוב הגדירו אותו כבית ספר כללי ללא שיוך לזרם מסוים בחינוך.

בריכות האגירה בגבעת הכיבוש

כתובת: רחוב בן גמלא

בחצר מתחם בניין העירייה השוכן בבית ספר ממלכתי א' לשעבר, נראה שני מבנים עגולים - אלו הן בריכות  האגירה הוותיקות של גבעת הכיבוש ובמסגרת הליך שיפוץ המתחם כולו, שומרו ושודרגו שתי בריכות המים והוסבו לחדר ישיבות מועצת העיר ולמועדון הנוער העירוני "הבאר" המשרת את צעירי העיר וחברי מועצת הנוער העירונית. בעתיד צפוי המתחם כולו להפוך למרכז הצעירים העירוני.

בית הפועלים- בית הקולנוע הראשון

כתובת: רחוב בן גמלא 26

בית הקולנוע נבנה בשנת  1938 על ידי מועצת הפועלים ומכספי תרומות פועלים. מאחר והיה חסר כסף, נבנתה בתחילה בימה מקורה ואולם קטן ששימש להרצאות, למופעי אומנים וכמועדון לגמלאים. למבנה היה מרתף ששימש כחדר הלבשה ואיפור לשחקנים. בית הקולנוע נבנה כבית קולנוע קיצי וללא גג ומיטב תיאטרוני התקופה: הבימה, הקאמרי, האוהל, לי לה לו והמטאטא העלו בו את הצגותיהם. בשנת 1952 נבנה בית הפועלים בשלבים על ידי האחים סורוקין כבית קולנוע וכתיאטרון לכל דבר. בשנת 1985 שונה שם בית הקולנוע ל"צוותא – מופ"ת"- מועדון לפעילות תרבותית. באולם התקיימו מופעי בידור ותיאטרון, ערבי זמר והצגות ילדים, ערבי ראיונות, טקסים וחגיגות, ובשנת 2015 לאחר שהמבנה שודרג ושופץ החל לפעול בו אולם קולנוע מודרני, מרשת לב, אולם מופעים ולצידו מתחם קולינרי. בשנת 2018 המבנה נסגר לפעילות.

כיום המבנה סגור ונטוש. המבנה שהיה שייך להסתדרות העובדים הכללית, נמכר לבעלות פרטית והוא חלק מתכנית פינוי בינוי של כל הגוש.

מתחם המושבה על דרך רמתיים

כתובת: דרך רמתיים 16-34

בית מספר 34  

כאן מתחיל מתחם המושבה הוותיק אשר נרכש בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת על ידי קרן האוטהקר כחלק מן המאמץ להרחיב ולבסס את המושבה רמתיים. בשטח הוקצו, בין היתר, 18 חלקות חקלאיות, מרבית שטח המתחם היה כלול בחלקה שנרכשה על ידי נפתלי לבקוביץ' והחלק האחר היה בבעלות הפרדסן הרמן שפירא. הגבולות הנוכחיים של חלקות המתחם נקבעו בשנות ה- 30 אז החלה הבנייה במתחם והתקבעה בצורתה הנוכחית במחצית השנייה של שנות החמישים במאה הקודמת. בשנים האחרונות, החל במתחם הליך שימור בהתאם לתוכנית האב העירונית לשימור אתרים ומבנים וכיום ניתן למצוא באזור מגון בתי עסק הממוקמים במבנים הוותיקים בין שטחי ציבור פסטורליים במיוחד. כיום מקדמת העירייה תוכנית לשימור רצועת המבנים במתחם המושבה, בין קפה נטו לקפה לנדוור, תוך הפיכתו של המתחם לאזור בילוי ומסחר פעיל ושוקק.

קפה לנדוור

כתובת: דרך רמתיים 18

חלקה 38 הייתה בבעלות הפרדסן הרמן שפירא ונרשמה על שם נתן פרידמן בשנת 1933. על החלקה נבנו במשך השנים מספר מבנים. תאריך הבנייה של מבנה הגלידריה, הכולל חדר אחד איננו ידוע, אם כי ידוע שהוא ניצב במקום כבר בשנות ה- 30 . המבנה הושכר במשך השנים ושימש למגורים ולבית מלאכה, וכיום מהווה את אחד המבנים הראשונים ששופצו ושומרו במתחם ובו בית הקפה לנדוור.

צילומים: שרה פלד

בית פרידמן

כתובת: דרך רמתיים 16

תאריך הבנייה של הבניין, אשר שימש כבית המגורים של משפחת פרידמן, איננו ידוע, אם כי ידוע כי הוא ניצב במקומו כבר בשנות ה – 40 . לבניין הייתה במקור קומה אחת ששימשה בשלב כלשהו גם כמלון. הקומה השנייה נבנתה מאוחר יותר למגורי הבן, שמואל.

בית פרסוב

כתובת: דרך רמתיים 20

משפחת פרסוב קנתה את החלקה בשנת 1937, המשפחה התגוררה בצריף מגורים בעורף המגרש. בין השנים 1945-1956 בנתה המשפחה מבנה למסגרייה של יוסף פרסוב בחזית המגרש ובשנת 1956 נבנתה קומה שנייה למגורי הבן ורעייתו.

בית נתן

כתובת: דרך רמתיים 22

משפחת נתן קנתה את המגרש בשנת 1938. המבנה תוכנן על ידי ארתור רייס באותה שנה וכלל יחידת מגורים ומרפדיה. עם השנים נבנו מבנים נוספים במגרש. הבעלות על החלקה השתנתה עם השנים והמבנים שנבנו מאחור נהרסו. כיום ניצב בעורף המגרש בית חדש. הבית בחזית שופץ לאחרונה ומן המבנה המקורי נותרו הקירות החיצוניים.

בית לבקוביץ׳

כתובת: דרך רמתיים 28

הקומה הראשונה היא קומת חנויות, נבנתה בשנות ה-30 על ידי נפתלי לבקוביץ, שהיה הבעלים המקורי של מרבית אדמות מתחם המושבה. הבנייה מומנה על ידי קרובי משפחה בפולין כהשקעה וכהכנה לעלייה לארץ. קומת מגורים תוכננה כקומה שנייה על ידי ארתור רייס וחלקה הצפוני נבנתה בתאריך כלשהו לאחר שנת 1954.

בית עלימה

כתובת: דרך רמתיים 30

החלקה נמצאה בבעלות משפחת חיים עלימה. הבנייה החלה בשנת 1939 ונמשכה בשלבים במהלך שנות ה- 40 וה-50 . כיום ניצבים על החלקה 2 מבנים צמודים המשמשים למסחר. הקומה תחתונה של המבנה הדרומי בן שתי הקומות ולמשרדים - הקומה השנייה של המבנה הדרומי בן שתי הקומות והבניין הצפוני.

קפה נטו

כתובת: דרך רמתיים 34

תחילת הבנייה במקום נעשתה לפני שנת 1933 כשהחלקה הייתה בבעלותו של נפתלי לבקוביץ. במפת הסדרת הגוש משנת 1933 היה מבנה זה אחד משני המבנים היחידים בתחום מתחם המושבה של היום והוא היחיד שנותר על עמדו. השלמת הבנייה נעשתה כנראה בשנת 1937 חלקו המזרחי של המבנה שימש כבית חרושת לגומי "גים" והחלק המערבי שימש כמחסן לכלים חקלאיים. ייתכן גם שבמקום פעל בית חרושת לליפוף מנועים של ברגר –אם במקומו של בית המלאכה לגומי ואם בתחומי המחסן למכשירים חקלאיים. בשנת 2005 הוסבו שימושי המבנה לבית קפה ולחנות ספרים הפועלים במקום עד היום.

צילומים: שרה פלד

דרך רמתיים לכיוון פתח תקוה

בסקר שערכה האדריכלית מיכל פירסטון ב-2015, היא מציינת כי הדרך הראשית מפתח-תקווה צפונה בעת הקמת רמתיים, עברה לאורך רחוב בן גמלא של היום. בתחילת שנות השלושים הושלמה סלילתו של כביש חדש שהיה לעורק תחבורה ראשי בין חיפה ובין תל-אביב וירושלים ואשר חצה את רמתיים. לאחר סלילת הכביש מתל-אביב לפתח-תקווה, פעל ועד מושבות השרון לסלילת כביש מפתח-תקווה למושבות השרון.  הממשלה הסכימה לסלול כביש עד לפרשת הדרכים כפר סבא-רעננה בתנאי שוועד מושבות השרון יפטור אותה מכל הפרעה. בהתאם לכך פעל ועד המושבות להעברת האדמה שנדרשה לכביש לרשות הממשלה ללא תשלום, אשר הביא להריסת הבית של קנטרוביץ מכיוון שהוא ניצב על נתיב הכביש, לחציית המושבה לאורכה, ולהתקנת גשרי מעבר בין הבתים לנחלות לאורך הכביש. בניית הכביש שינתה את פניה ואת אופייה של רמתיים. תחילה שונה הגרעין ההיסטורי של המושבה:  הדרך שעברה בתחומו חצתה את החלקות והפרידה בין בתי המגורים לבין שטח משקי העזר והשטח החקלאי. הבתים של קנטרוביץ הבית הראשון במושבה ושל בינדר אשר ניצבו על תוואי הכביש החדש, נהרסו. ומרבית המגרשים נמכרו. רק בראון המשיך להחזיק בשני חלקי המגרש המקורי.

רחוב בן גמלא שהיה הרחוב הראשי. צילום: שרה פלד

מבנה בעל גג אופייני לתקופה ששימש כנראה לאחסון. צילום: שרה פלד

חלקת לול הביצים בראון מצד מזרח של דרך רמתיים. צילום: שרה פלד

חלקת לול בראון שנחצתה, מצד מערב של דרך רמתיים. צילום: שרה פלד

הבית הנטוש בדרך רמתיים ששכנה בו מסעדת קאם סון בשנות ה-80. צילום: שרה פלד

בית היתומים

כתובת: דרך רמתיים 103

יצחק קדמון, במאמרו "מי אתה לואי רוזנבלום?", בחדשות השרון, 24.9.98, מספר כי תוך כדי שיפוץ בית ישן בדרך רמתים 103 ליד צומת גני עם ורחוב הגיבור, נתגלה שלט קטן בחזית הבית ושם נאמר: "ישוב לואי רוזנבלום". מי זה לואי רוזנבלום? על איזה ישוב מדובר? מי גר בבית הזה בעבר? מי אלה "היתומים" שגרים בין גני עם לירקונה? 

ה"היסטוריון" של הוד השרון יעקב פיינשטיין סיפק לקדמון את קצה התעלומה ההיסטורית. האדמה המשתרעת מהכניסה לגני עם ועד גבול ירקונה היא אדמת מינהל שבעבר היתה שייכת לקרן קיימת לישראל. מעקב אחר שמות המשתכנים מגלה שיש ביניהם צאצאים של אותו לואי רוזנבלום שנפטר באנגליה בשנת 1919 ממגפת השפעת. אחד מהם, היה יוסף רוזנבלום. 

בכדי לעקוב אחר שבע המשפחות הגרות באזור הקרוי "ישוב", עלינו לחזור כמאה שנה אחורה. ההתעוררות הציונית במזרח אירופה בסוף המאה ה-19, הביאה לגל עלייה שזכה לכינוי `העלייה הראשונה`. בין השנים 1903-1882 הגיעו בסך הכל 40 אלף עולים לארץ והקימו את המושבות הראשונות. אך יותר ממיליון יהודים פנו למערב אירופה ולאמריקה, פרי עבודתם של ארגונים יהודיים כמו הג`וינט, היאס, אליאנס ואחרים. בין המהגרים לאנגליה היה לואי רוזנבלום שהגיע למנצ`סטר, אנגליה בשנת 1900, ועשה חיל רב ברכוש ובכסף. 

הקשר לא"י נוצר דרך חיים ויצמן, מי שהיה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ממנהיגי התנועה הציונית שתמך בזיקה ההתיישבותית בא"י. בימי מלחמת העולם הראשונה פעל וויצמן באנגליה והיה הגורם להצהרת בלפור. וייצמן התיידד עם לואי רוזנבלום והשפיע עליו לרכוש אדמות בארץ ישראל. בשנת 1901 נוסדה הקרן הקיימת, ורוזנבלום היה מהתורמים הגדולים. 

לואי רוזנבלום היה נשוי אך חשוך ילדים ובצוואה שלו כתב שכל בן משפחת רוזנבלום שיעלה לארץ יקבל חלקה של 20 דונם מאדמותיו. אך בתנאי, שהמתישב ב"ישוב" חייב להיות נשוי. כשהגיע יוסף רוזנבלום, אחיינו של לואי לארץ בשנת 1923, כבר ישבו נציגי המשפחה במגדיאל: משפחת אורבוך ומשפחת וינר. שאר שבע משפחות צאצאי המשפחה הענפה, החלו להתיישב החל משנת 1926 בסמוך למייסדי רמתיים. כל אחת משבע המשפחות קיבלה 17 דונם, ויש ביניהם וצאצאיהם החיים "בישוב" הזה עד היום. 

שאר הצאצאים הנקראים "היסומים" (יתומים מהדוד העשיר) שהשתקעו הם וייסמן, פרייס, ורקר, אגיד, בן זאב, הלפמן וכמובן רוזנבלום שהיה הצעיר מכל מתיישבי ה"ישוב". נוסיף לאלה את שני האחים אורבוך, ווינר שגם הם כונו "היסומים". 

לואי רוזנבלום המשיך לתרום לקק"ל והיה ברשימת חמשת התורמים הגדולים לישוב ארץ ישראל. בצוואה שלו אמנם תרם 5 אלפים פאונד אבל לאחר מות אשתו זה הגיע ל-25 פאונד שהיה בימים ההם הון עתק, שאפשר את קניית האדמות ברמתיים, במגדיאל, אדמות רשפון ושפיים. השלט הניצב בבית בדרך רמתיים 103 ואשר נתגלה במקרה הוא קטן ולא בולט. 

דרך רמתיים 103, מתחם פרחי המושב. צילום: שרה פלד

כפר הדר: 1927

המושבה היהודית השלישית שהוקמה בתחומי הוד השרון של היום, היא כפר הדר או הדר היישוב, ששטחו מוגדר על ידי רחובות הבנים מצפון, הפרדס מדרום, האורנים ממזרח וההכשרות ממערב, הוקם בשנת 1927 . ממערב ומדרום ליישוב השתרעו אדמות בבעלות יהודית (אדמות פרטיות ואדמות קק"ל). אדמות אלו הוגדרו במפות כ'אדמת הדר'. בעת הקמת היישוב גבלה 'אדמת הדר' באדמות רמתיים ממזרח, באדמות רמתיים וכפר מל"ל מצפון, ובאדמות אבו קישק ממערב. מדרום גבלה אדמת הדר באדמות פרטיות, באדמות אבו קישק ובירקון. 

רחוב התכלת שבקצהו מגדל המים של כפר הדר. איור: שרה פלד

בשנת 1921 פרצו מאורעות בארץ, הערבים פרעו וגרמו נזקים ליהודים. אנשי השבט של אָבּוּ קִישֶק, ועוזריו, ערביי הסביבה, התנפלו על המושבות פתח תקווה וכפר סבא, נגרם נזק  והיו נפגעים בקרב היהודים. הבריטים ששלטו אז בארץ, הביאו את אבו קישק למשפט, ונגזר עליו לשלם קנס כספי רב. הוא נאלץ  למכור קרקעות שבבעלותו על מנת לכסות את תשלום הקנס, אלה היו האדמות שעליהן עומד כיום כפר הדר. יהושע חנקין רכש ממנו את הקרקעות הללו עבור ההתיישבות היהודית ומכר אותם למתיישבים החדשים: אריה אבטיחי, אפרים כהן, יצחק לב, שמחה קלריך, מרדכי קריתי (מסטצקין), נחום שיפר, יחיאל אורבוך, זאב ולובסקי, אריה משניבסקי, ויקטור נדז`י, רחל קיט, זאב ריזברג, שלמה שלום. 

בכניסה לישוב נטעו המתיישבים, ברושים ושדרות עצי נוי והקימו מפעל מים משותף. בהדר התפתחה העבודה על טהרת הפועלים היהודים. אך בשטחים שבשכנות להם, כחלקות איזקסון, רוקח, גזונהייט ואנג`ל דווקא הייתה עבודה ערבית.

סביב להדר, התרכזו גרעיני הכשרות, ארגונים להתיישבות קיבוצית ומושבית. גרעיני ההכשרות התרכזו ברחוב ההכשרות וכן ברחוב בתי הסוכנות. לימים הפכו גרעיני הכשרות אלו לקבוצים ויישובים בארץ ישראל.

תכנית בניית הדר נראתה כדגם מוקטן של תכנית מגדיאל: מחומש שיועד למבני ציבור, ושלושה רחובות שיצאו ממנו כ"קרניים". עם השנים, נבנו במרחב מבני הציבור בית עם, בית כנסת, משרד לוועד ולאגודת המים, ומרפאה. במרכז המחומש נקבעה כיכר וממזרח לה מגרש ציבורי עליו/בסמוך לו נטעו חורשת אורנים. במרכז המושבה נבנו הצרכנייה, מכון תערובת, בית פועלים שהיה בתחילה צריף ואחר-כך הפך למבנה קבע שבו פעלו גם לשכת העבודה ומזכירות ועד הפועלים, ואטליז.

משק נחום שיפר במתחם בית הנערה

בשש השנים הראשונות, עד שהחלו הפרדסים להניב פרי, עבדו אחדים מבעלי המשקים בתור פועלים במטעים ובפרדסים של קבוצת איזקסון ורוקח או במשק שיפר. פעילותו של נחום שיפר בכפר הדר הייתה חשובה ביותר: במשקו פותחו לא רק פרדסים ומטע בננות, אלא גם לול ורפת, ונעשו הניסיונות הראשונים לגדל תפוחי אדמה. מנהל משק שיפר היה עשהאל צוקרמן, ורוב העובדים באו ממגדיאל. בבוקר היו באים למקום עבודתם ולעת ערב היו חוזרים למקום מגוריהם. לרבים מן הפועלים השכירים, היה כפר הדר מפגש ראשון עם עמל כפיים ועבודת אדמה. הם ידעו מחסור, סבל ובדידות - ואולי בזכות כל אלה התחשלו.

צילומים: שרה פלד

שיפר התכוון ליישב את הפועלים הקבועים שלו בחלקות קרקע שימכור להם בתשלומים. הוא שילם שכר גבוה לפועליו והציע 10 דונמים לכל פועל שיתמיד בעבודתו ויהיה עובד קבוע. בהדרגה הייתה העבודה במשק שיפר לבסיס ולמנוף לפיתוח המושבה הקטנה.

אולם ההשקעה בפרדס הגדול בלעה את כספו של שיפר, משבר הבורסה בניו יורק פגע בנכסיו שבחוץ-לארץ, ובראשית שנות ה-30, כשהתרחב המשבר הכלכלי העולמי, נפגעו גם עסקיו בקנדה, והוא הוכרז בתור פושט רגל. התשלומים לפועלים השכירים לא שולמו במועדם. הוא נאלץ למכור את מרבית קרקעותיו לבנקים שהיו נושיו, וכך זכו פועלים רבים בחלקות אדמה במחיר נוח יחסית, והקימו משקים משלהם.

שיפר בנה בכפר הדר בית גדול ומפואר שעמד בראש גבעה. לימים רכשה עיריית תל אביב את הבית ואת השטח שמסביב לו, ומשנות ה-40 שימש הבית מוסד חינוכי לנערים. צבי גבעתי ניהל את המקום, ויריב אורן - שכבר בהיותו בן 14 קנה לו מוניטין של ספורטאי - נתן לנערים שיעורי ספורט. לימים אכלס המבנה הזה את "בית הנערה" ומוסד לילדים שנקרא "גבעת הוד".

מתחם הסילו: סילו, בית הפועלים והאטליז בכפר הדר

כתובת: התכלת 1

מתחם הסילו כלל שלושה מבנים עיקריים, ממגורות לאיסוף גרעינים ומספר סככות.  המתחם כעת בתהליך בינוי ושימור וישמש כמרכז מסחרי, בית קפה, גלריה לאמנות ומעדנייה.

הדמיית מתחם הסילו לבינוי ולשימור

הצרכנייה

המבנה הראשון שהוקם במקום היה צריף הצרכנייה שהוקם על ידי האגודה הצרכנית-יצרנית הדר ונועד לספק את צורכי המכולת של התושבים. עם הזמן החלה הצרכנייה לספק גם מזון לבעלי חיים ולשווק תוצרת חקלאית שגידלו תושבי היישוב.

בצמוד לצרכנייה, נבנה המבנה השני והוא צריף להכנת תערובת מזון לעופות.

בית הפועלים רחוב בארי

המבנה השלישי שהוקם במקום היה צריף פועלים אשר שימש את לשכת העבודה ואת מזכירות ועד הפועלים והיה מקום מפגש לפועלים שעבדו בהדר. עם הזמן הוחלפו שלושת הצריפים במבני קבע: צריף בית הפועלים בשנת 1939 וצריפי הצרכנייה והכנת התערובת בתחילת שנות הארבעים. בית הפועלים החדש ברחוב בארי, נועד לשמש את משרדי מועצת הפועלים ולשכת העבודה וכן כאולם לאספות ולפעולות תרבותיות. זמן מסוים שימש גם כבית ספר לכיתות א'-ב' של ילדי הדר. המבנה תוכנן על ידי האדריכל שמואל מסטצ'קין, מומן על ידי המרכז החקלאי ונבנה על ידי פועלי הדר שתרמו לשם כך ימי עבודה.

הסילו

המבנה שהחליף את צריף הכנת התערובת הוגדר כמחסן תערובת סילו. שימושים אלו הלכו והצטמצמו ככל שהמפעל התרחב ובסופו של דבר היה לשימוש היחיד, או העיקרי במקום. נראה שתהליך "השתלטות" המפעל על המגרש הושלם בתחילת שנות החמישים, אז נבנה בית פועלים חדש ברחוב בארי ובית הפועלים הקיים נרכש על ידי ועד האגודה והוסב למשרדים ולמחסן תערובת.

לאחר הפסקת הפעילות במפעל הוסבו חלק מן החללים למשרדים, חנויות, מסעדה ומחסנים. חללים אחרים נותרו נטושים. במהלך השנים הוקמו 2 סככות מדרום ובצמוד לצרכנייה ולמחסן התערובת, גגון בכניסה למבנה הצרכנייה, ומבנה שחיבר בין בית הפועלים למבנה המפעל. מיכל הברזל הקיים היום הותקן בשנת 1976 . במקביל נעשו במבנים הקיימים שינויים שונים ובכלל זה, בין היתר, פתיחת דלתות וחלונות בחזיתות, תוספת קומות/גובה, ושינוי במפלס הרצפה. למתחם הסילו אושרה תכנית לשימור המבנה, תוספת שטחים למסחר וגלריה עירונית.

האטליז הראשון

מבנה האטליז הראשון הוקם בכפר הדר על ידי חנוך פרוז'נסקי בשנת 1947 ,באותם הימים הקצה ועד כפר הדר את השטח עליו הוקם המבנה ששימש כאטליז הראשון בהדר ושירת את תושבי כפר הדר והסביבה בתקופת הצנע. המבנה עבר הליך שימור בהתאם לתכנון של אדריכלי השימור חוליו ומיקי בורד. רבים מהסיפורים אודות כפר הדר של שנות ה- 40 וה- 50 מעידים כי תושבים רבים באותם הימים פתחו ליבם ומקום מושבם עבור שורדי השואה שעלו לארץ. כזה הוא גם סיפורו של האטמ ליז אשר הקרקע עליו נבנה ניתנה בשמחה על ידי וועד הכפר ובהסכמתם של כלל התושבים. כיום ניתן להתרשם מהמבנה המשומר ובמקום מגוון מיצגים מאותן השנים ודברי הסבר על פעילות המקום.

בית העם כפר הדר – כיום מרכז האמנויות

כתובת: רחוב האורנים 33

בשנת 1933 הונחה אבן הפינה לבנין בית העם של הדר שנקרא `בית אברהם` ע"ש אברהם בן ברוך ישפה, ראש הוועד שהלך לעולמו שנה קודם לכן. על התכנון הופקד האדריכל אריה שרון ואת הבנייה בצעה הקבוצה הקבלנית מפתח תקווה. עד מהרה הפך הבניין למקום התכנסות התושבים והפועלים חסרי הבית. בערבים התכנסו כולם לשמוע מוסיקה וחידונים ממקלט הרדיו הראשון בהדר שנרכש ע"י מועצת הפועלים. בנוסף לבית העם שכנו במבנה משרדי וועד הדר והספרייה.

בבית העם הותקן גם `הפעמון`, עיגול מתכת עליו היו מכים במוט ברזל. הצלצול הושמע מספר פעמים ביום, בהתאם לשעה: בשש היו מכים להשכמה, בשתים עשרה להפסקת צהריים ובארבע, להפסקת העבודה. בשנת 1936 בעיצומם של המאורעות הזעיק הפעמון את כל התושבים לבית העם. שם נמסר להם כי שליח מטעמו של השייח` אבו קישק בא להזהיר את התושבים. בשנות הארבעים הוחלף הפעמון בצופר שכבר נשמע אחרת לגמרי. אחרי האיחוד עם רמתיים נמסר המבנה למועצה המקומית ואפילו שימש כביה"ס במשך מספר שנים. המבנה משמש כיום כבית האמנויות של הוד השרון.

בית הכנסת כפר הדר

כתובת: רחוב האורנים בתוך חורשת האורנים מול בית האמנויות

על פי חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, בניית בית הכנסת בכפר הדר קשורה ליוזמה של אחד המתיישבים, יוסף ברזובסקי שלפי הכרתו לא יכול להיות יישוב יהודי שאין בו בית כנסת קבוע. לא ייתכן שהתפילה תתקיים בבית העם. הוא החל להתרים את אנשי הכפר, והם נענו לו ברצון בתרומת יום עבודה. ועד הכפר הקצה מגרש ציבורי ותרומה של 35 לירות מצריות. אלימלך קוסטנוביץ שעסק בבניין הקים את השלד. הכסף שנאסף לא הספיק ליותר מזה, וברזובסקי השקיע בבנייה מכספו - עד שנשאר בחוסר כול. שאר הכסף לסיום המפעל הגיע מתרומה של הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי לא"י, דרך רב המושבה, משה לב. הרב היה משה לב אמנם לא היה מתושבי המקום אך משפחתו נקשרה לכפר הדר דרך אחותו וגיסו אפריים כהן ובניו.

חברו הטוב של משה לב מימי לימודיהם בישיבה היה הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי לארץ-ישראל. הרב לב סיפר לרב הרצוג על בית הכנסת בכפר הדר, וכך הושגה הלוואה ממוסדות היישוב. אך משה לב לא הסתפק בכך. הוא קנה את העץ הדרוש למשקופי החלונות ופנה לנגר מומחה והזמין אצלו את העבודה. בביתו בבני ברק הייתה מרפסת מזוגגת בזכוכית צבעונית, והוא תרם אותה לבית הכנסת. לימים הצטרפו חנה ומשה לב לילדיהם בכפר הדר. בית הכנסת בכפר הדר הוא המוסד הציבורי היחיד שהוסיף להתקיים ביישוב מאז הקמתו ועד היום.

רמת הדר: 1936

על שטחי הפרדס של איזקסון נבנתה שכונת וילות וקניון עזריאלי מרגלית ע"ש מרגלית איזקסון. איור: שרה פלד

בשנת 1932 התיישבה על הגבעה משפחת לוי, דר` יצחק ומטילדה ושני בניהם ומאוחר יותר הצטרפו לרמת הדר. על פי הדו"ח שכתבה אדר' פירסטון, רמת הדר נוסדה בשנת 1938 ביוזמת אריך מוזס ובתמיכת חברת 'ההעברה' על קרקע שרכש מבעלי פרדסים יהודים מדרום לכפר הדר. על המגרשים הוקמו בתי מגורים - בדרך כלל בשטח של כ- 16 מ"ר, אשר כללו שני חדרים, הול כניסה, מטבח, חדר אמבטיה ושירותים. בתקופה מאוחרת יותר הוקמו משקי-עזר על 2.5 דונמים עם בתים קטנים של 2.8 חדרים ונוחיות, ועם אפשרות הרחבה בעתיד. רמת הדר הייתה הניסיון הראשון של מוזס לפתח התיישבות עם מגרשים קטנים.

היישוב נבנה על רמה מדרום לכפר הדר, שני קילומטרים דרומית לרמתיים וקילומטר אחד ממערב לכביש פתח-תקווה – רמתיים. כיום תוחמים את היישוב המקורי רחוב ז'בוטינסקי בצפון, רחוב המייסדים בדרום, רחובות הדסים וזמיר במזרח, ורחובות המדרגות והאשל במערב.  רמת הדר תוכננה להכיל 35 משפחות, ויועדה לבני העלייה החמישית – בעלי מקצועות חופשיים מגרמניה, אשר הביאו עימם רכוש והון בסיסי. רוב העולים בעלייה החמישית התיישבו בערים ורק רבע מהם נקלטו בהתיישבות החקלאית. חלק מאותם שבחרו בחקלאות יצרו צורת התיישבות חדשה בנוף הארץ-ישראלי – כפר שיתופי שבו השיתופיות הצטמצמה לעניין האגודה החקלאית ולא הגיעה לעניינים שהיו קשורים לרכוש הפרט כמו גודל הנחלה והבעלות על שטחי המושב.

התושבים הקיפו את המקום בגדר תיל והקימו מגדל שמירה, שבו ישב השומר והשקיף על הסביבה כדי להזהיר מפני פורעים ערבים או בריטים המתקרבים למקום. על הצעירים הוטל לשמור בלילות על היישוב החדש ואליהם הצטרף שומר רכוב על סוס.

גודל הנחלות ברמת הדר נע בין 4 ל-6 דונמים או בין 2 ל-5 דונמים. הענף העיקרי אמור היה להיות לול של 600-400 עופות, ושאר השטח נועד לגידול ירקות ועצי פרי נשירים. כל בית כלל ריהוט מקורי מגרמניה, השפה השלטת בשכונה היתה, כמובן, השפה הגרמנית, המטרה היתה לשמר את התרבות ממנה באו. חקלאות הם לא ידעו  כי כולם היו בעלי מקצועות חופשיים. אך במציאות המקומית חקלאות היתה המקצוע היחיד. המתיישבים אמורים היו לרכוש את הנחלות ולהקים את הבתים בכספם, ואילו רכישת משק החי, הציוד והאספקה, וכן עבודת השיווק, נעשו בידי האגודה החקלאית. האגודה נועדה גם לסייע בהדרכה חקלאית, לעזור בקבלת הלוואות להסדיר ביטוחים קולקטיביים, ולהקים מבנים מרכזיים לשימוש כל המתיישבים.

ההתיישבות עצמה נעשתה בשלבים. העולים מגרמניה הגיעו בשני גלים – כעשר משפחות בשנת 1938  וכעשר משפחות בשנת 1939 .בשלב כלשהו ביקשה האגודה לחזק את היישוב הקטן ופתחה את שעריה בפני מתיישבים ממוצא אחר. כך, באמצע המלחמה הגיעה למקום קבוצה של יהודים ממוצא איטלקי. חלקם הקימו שכונה מדרום לגרעין רמת הדר שיכון תל-דן, וחלקם בחרו לחבור לייקים בתחומי היישוב המקורי. אחרי המלחמה קלטה רמת הדר פליטי שואה, ממוצא גרמני, אוסטרי ופולני.

ברמת הדר הוקמו מבנים ציבוריים לרווחת כלל התושבים: בניין האגודה, מחסן תערובת, סילו - מבנה המשמש להכנת מזון לבעלי החיים, מחסן ביצים, בית כנסת, דואר, מרפאה וגן ילדים. (לפני כן הפעילות התקיימה בסילו והתפילה בבית האריזה) . קשיי הפרנסה של המתיישבים הביאו לפיתוחו של ענף הארחה במקום: בית קפה 'וינאי' של משפחת לחמן ברחוב המייסדים, פנסיון גולדשמידט ברחוב האגודה, ופנסיון פיינה ברחוב ההדסים. בתקופת הצנע קיימו תושבי רמת הדר 'קייטנות אוכל' לתושבי תל-אביב, שהיו מגיעים ליישוב עם ילדיהם בכדי לאכול במקום ארוחת צהריים עם עוף. ברמת הדר גרו 4 משפחות בשם מאייר וכדי להבדיל ביניהם נתנו להם סימנים, לפי מספר הבית, או לפי עיסוקו של בעל הבית, לדוגמא: "מאייר 39" גר בבית מספר 39. היה גם "מאייר מכולת" שהיתה לו מכולת.

הקהילה שוחרת התרבות הפיקה אירועי תרבות ובין האומנים המפורסמים של אותם ימים שהופיעו בבית העם, היו: הפסנתרנית פנינה זלצמן, הזמרת שושנה דמארי, הפסנתרן פרנק פלג, הפסנתרן אליהו רודיאקוב וגם תזמורת של נגני הפילהרמונית  בניצוחו של אורי שוהם. כל תושבי רמת הדר הגיעו להופעות . לפני שהוקם בית העם התקיימו ההופעות בבית האריזה שם גם הועלו הצגות מקומיות שהגברת פיינה, היתה הבמאית, התסריטאית  והמחזאית. בהצגות גילמו את התפקידים גם הנוער וגם המבוגרים המקומיים. בשנת 1943 הועלתה ההצגה שנקראה "בעוד 30 שנה". שקצרה שבחים רבים.

המסיבות המוצלחות ביותר היו של פורים.  גם הן בתחילה התקיימו בבית האריזה ואחר כך עברו לבית העם. מי שדאגו לקישוט האולם בציוריו היפים היה הצייר לואיזדה משיכון תל דן וגם לוונטל מרמת הדר.

שיכון תל דן

שיכון תל-דן הוקם מדרום לגרעין ההיסטורי של רמת הדר בשנת 1940 על ידי קבוצת משפחות של עולים מאיטליה ונקרא על שם דַנטֶה לָטֶס שהיה ממנהיגי הציונות האיטלקית. תושבי רמת הדר, אשר ביקשו לחזק את היישוב, הציעו לאיטלקים להצטרף אליהם כחברים באגודה השיתופית ולרכוש אדמה במקום במחיר נוח יחסית. האיטלקים, מצדם ועל פי הסיפור, ביקשו להתיישב קרוב לתל-אביב מכיוון שכנתינים זרים היו מחויבים להתייצב בתחנת המשטרה מספר פעמים בשבוע. השיכון הוקם מדרום לגרעין היישוב על חלקה מבודדת מוקפת פרדסים, ונקרא על שם דנטה לנטס, שהיה מנהיג ציוני מאיטליה. בסופו של דבר, התיישבו רק חלק מן האיטלקים בשיכון החדש.

התכנון "העירוני" של שיכון תל-דן נעשה על ידי המהנדס אוגוסטו בקי, שהיה אחד העולים, וכלל שתי דרכים מאונכות זו לזו בתבנית של "T ,"שלאורכן הותוו 7 חלקות מגורים. עד לבניית הבתים התגוררו האיטלקים ברמת הדר. הבתים הראשונים שנבנו במקום היו שלושת הבתים המערביים שהיו שייכים למשפחות פאנו ,בית דרום-מערבי, בקי , בית אמצעי-מערבי ולואיזאדא  בית צפון-מערבי. קצת אחר-כך הוקמו שני בתי המגורים המזרחיים.

לפרנסתם הקימו מתיישבי תל-דן משק משותף שכלל גידול תפוחי אדמה, בננות ותפוחי עץ, ולול. השותפות התפרקה בשנת 1945 .בשנת 1947 יזם בקי הקמת מבנה של ארבע דירות קטנות להשכרה על המגרש הצפוני אמצעי. לא ברור אם המגרש היה שייך למשפחת אוטולנגי או לחברת "תל דן", שהייתה בבעלות עולים מאיטליה, ואשר מימנה והפעילה את המיזם.

הבית של ד"ר קולבי

סיפור מעניין על האיטלקים של תל דן שראוי לציון בהיסטוריה של הוד השרון:

המשפחות הראשונות, שהתיישבו במקום היו: שרה ופאולו פאנו, הלנה ואוגוסטו בקי, פאולה ורנצו לואיזדא, ברונו אוזילי, ג`וזפה ארטום ורנצו גוסטאללה. בשנת 1947 התפרק המשק המשותף . הראשון שעזב את היישוב ועבר לרמת גן, היה לואיזדא שהפך לימים אחד הציירים הידועים ביותר בישראל. אביגדור רנצו לואיזאדא (1905-1987) היה צייר ומאייר ישראלי. הוא נולד בפירנצה שבאיטליה, והחל את דרכו האמנותית כמאייר. לואיזאדא למד ציור ואמנות באקדמיה בפירנצה, ולאחר מכן באקדמיה הלאומית של סן לוקא ברומא. עלה לישראל בשנת 1939, ולאחר שעבד כחקלאי, בתל דן שברמת הדר, החל לשמש כמאייר וכמורה לאיור, ראשית בבתי ספר יסודיים ולאחר מכן באורט ובסמינר למורות לציור בתל אביב. הציג בתערוכות רבות, ביניהן במוזיאון תל אביב לאמנות, בית האמנים בירושלים, במוזיאון רמת גן וכן בגלריות בפריז. נפטר בשנת ב1987.

סיפור נוסף, הוא על הבית בכניסה לרחוב תל דן של ד"ר שאול פאולו קולבי. ד"ר קולבי נולד בטרייסט להורים ציוניים. בבגרותו יצא ללימודי משפט ברומא. התמחה וקיבל תואר דוקטור למשפט כנסייתי עם התמחות בקתוליות. ברומא פגש בחבורת יהודים ציוניים, שהחלו לחוש באי נוחות עם עליית הפשיזם וההגבלות הנלוות. הם החליטו לעלות לפלסטינה בשנת 1939 עם סרטיפיקט חקלאות. עם בואם, שאול קולבי יצא להכשרה בעפולה, כאשר חבריו עלו להתיישבות בתל דן. הוא הגיע לתל דן לאחר שנה ועזב אותה עם הפירוק. ד"ר שאול קולבי, כיהן כמנהל המחלקה לעדות הנוצריות במשרד הדתות ושימש כיועץ שר הדתות. במסגרת תפקידו, ייצג את מדינת ישראל בתחום הנצרות ברחבי העולם, נפגש עם האפיפיור וזכה לעיטור מטעם הותיקן. נפטר בירושלים בשנת 1996. את הסיפור שלו שמעתי בהקלטת עדותו שבעל פה בשפה האיטלקית עם כתוביות תרגום לעברית.

באר איזקסון: ציון דרך היסטורי

כתובת: מגרש החנייה ברח' ז'בוטינסקי פינת דרך רמתיים

באר איזקסון היא הבאר הראשונה שנחפרה עבור תושבי כפר הדר עוד בטרם נוסדה רמת הדר. הבאר נחפרה בשנות ה-20 של המאה ה–20 והיא קרויה ע"ש צבי איזקסון ז"ל ובנו אליהו איזקסון ז"ל.  צבי איזקסון היה חלוץ ציוני ונשיא התאחדות האיכרים בישראל. יחד עִם אישים נוספים גאל שטחי אדמה גדולים מהשבט הבדואי אבו קישק. לימים קמה הוד-השרון על אדמות אלה. אליהו איזקסון היה גם הוא נשיא התאחדות האיכרים בישראל ויזם הקמתם של תשעה ישובים חדשים בארץ. צבי איזקסון חפר באר זאת כדי לספק מים להשקיית הפרדסים שנטעו, כולל הפרדס של משפחתֹו באתר זה.  בשנות ה–80 שופצה הבאר על-ידי משפחת איזקסון ולימים פסקה שאיבת המים ממנה. בשנת 2017 יזם תאגיד "מי הוד השרון" את פרויקט שיקום הבאר והפיכתה לאתר מורשת היסטורי למבקרים, בכדי לתעד ולשחזר את מורשתם של החלוצים מראשית ההתיישבות הציוניות. פרויקט השיקום כלל שיפוץ של מתקני המים והשבחת המים לשתייה תוך שדרוג המבנה והפיכתו למרכז מבקרים עירוני. 

 רחוב האגודה

מבני הציבור ההיסטוריים

רחוב המייסדים

היישוב הקטן, שהיה מוקף פרדסים מכל עבריו, גודר בגדר תיל ועמדות שמירה הוקמו בפינותיו. שתי עמדות מוקמו לאורך רחוב המייסדים, עמדה נוספת, שקיימת עד היום, הוקמה על גג בריכת האגירה ברחוב האשל. על גבעת ה`אברס` בצפון בקצה רחוב האגודה הוצב מגדל תאורה. בנוסף לשומר הקבוע היה סבב שמירה של התושבים מפני גניבות. השומרים הצטיידו ברובה צ`כי. היו ביישוב סליקים ועמדות שמירה מסביבו. אחת מעמדות השמירה היתה על מגדל המים ברחוב האשל, שבה עדיין ניתן לראות את חרכי הירי.

ספסל האבן בגינת רחוב הפרדס

בגן הציבורי מוצב ספסל אבן שהועתק ממקומו המקורי ברחוב המדרגות. עליו חקוקה כתובת זו" "מוקדש לזכרו של אברהם לוי הרשר שנפל בטוברוק ב-28 לחודש ינואר 1941". אברהם היה בנו של ד"ר יצחק לוי ואשתו מזל טוב לבית ברשר. הוא היה מבוני שכונת תלפיות בירושלים בשנת 1922 ומרוכשי אדמת `בצלאל`. שימש כמנהל בנק `אפק` בירושלים ואשתו ניהלה את ביה"ס `אליאנס` לבנות. בשנת 1933 רכש אדמה ברמת הדר ובנה את ביתו שהיה ניצב לא מכבר ליד הספסל. את בנו, שנפל בטוברוק הנציח בספסל האבן. ביום שהוצב הספסל נודע למשפחה שמטוסו של בנם השני הופל באזור סנגפור ע"י מטוסים יפניים. לאחר מותם של בני הזוג לוי, מגואלי האדמות בא"י עבר רכושם שכלל פרדס ושני בתים לידי המועצה המקומית הוד השרון.

בראשית שנות החמישים נוצר מצב שלמרות שרמת הדר רצתה לשמור על עצמאותה הם נאלצו להתחבר עם הרשות המקומית השכנה - המועצה הדר- רמתיים. היזמה לאיחוד הדר-רמתיים עם רמת הדר יצאה ממשרד הפנים, שנקט מדיניות של צמצום מספרן של הרשויות המקומיות הקטנות על-ידי מיזוגן ברשויות גדולות יותר. ב-25 באפריל 1963 פורסם ב"רשומות" צו לאיחוד רמת הדר עם הדר-רמתיים. מאחר שהשם "הדר" היה משותף לשניים מן היישובים הללו, נקבע ששמה של הישות החדשה יוסיף להיות הדר-רמתיים.